החלטה בתיק בע"מ 4501/11

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' שטמר), שבמסגרתו התקבלה בקשת רשות הערעור שהגיש בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק) על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (השופטת ח' לפין הראל).

רקע עובדתי

1.             המשיב 2 (להלן: המשיב) והמבקש הם אחים. לשניהם זכויות רשומות בחלקה 4 בגוש 18764 באדמות כפר יאסיף (להלן: החלקה), אשר על פי נסח הרישום,  שטחה עומד על 5,794 מ"ר. בחלקה ישנם שותפים נוספים והזכויות הן במושע. המבקש בנה בחלק המוחזק על ידו בניין. חלקו של המשיב גובל בחלקו של המבקש. המשיב נטל הלוואה בסך של 100,000$ מהבנק (להלן: ההלוואה), וביום 29.1.2000 חתם על שטר משכנתא בדרגה ראשונה לטובת הבנק, שבו התחייב לשלם לבנק את כל הסכומים המגיעים ואשר יגיעו לו בגין ההלוואה, לרבות בגין חיובים כדוגמת הפרשי הצמדה, עמלות וחיובים בנקאיים אחרים. עוד התחייב המשיב כי הבנק יוכל להיפרע את חובו מכל נכס הנמצא על החלקה או נטוע עליה, בסכום של עד 100,000$. כמו-כן, הצהיר המשיב כי הנכס נקי מכל זכות של צד שלישי. בעקבות זאת, ביום 3.2.2000 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין משכנתא ראשונה לטובת הבנק על זכויותיו של המשיב  להבטחת ההלוואה. גם המבקש נטל הלוואה בנקאית ורשם משכנתא על זכויותיו בחלקה לטובת בנק אחר עוד בשנת 2001. לימים, לא עמד המשיב  בפירעון ההלוואה, וביום 9.2.2005 עמדה יתרת חובו לבנק על סך של כ-287,000 ש"ח. משכך, ביקש הבנק להיפרע את חובו מן המשכנתא שבידו. ביום 15.11.2005 הוציא ראש ההוצאה לפועל צו למימוש המשכנתא ומינה את בא-כוחו של הבנק לשמש כונס נכסים על חלקו של המשיב  בחלקה. הנכס פורסם למכירה בראשית שנת 2006.

2.                     ביום 17.4.2008 הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי, אשר הועברה לאחר מכן לבית המשפט לענייני משפחה, למתן פסק דין הצהרתי שלפיו גם החלק הרשום על שם המשיב שייך לו ולפיכך יש לרשמו כבעלים עליו. המבקש טען כי ביום 6.5.1991 הוא ערך הסכם עם המשיב (להלן: ההסכם), במשרדו של עורך דין סלים וסים בנהריה, שבמסגרתו העביר לו המשיב חלק מזכויותיו בחלקה ללא כל תמורה. לטענת המבקש, התחייב התחייב המשיב לחתום על כל המסמכים שיידרשו על מנת להעביר לו את זכויותיו, אך בפועל - הוא לא עמד בכך, ורק לאחרונה התברר לו כי המשיב רשם את המשכנתא על זכויותיו. על רקע האמור, טען המבקש כי יש ליתן עדיפות למתנה שניתנה לו, שכן היא קודמת בזמן למשכנתא.

החלטת בית המשפט לענייני משפחה

ביום 1.5.2008 נתן בית המשפט לענייני משפחה (השופטת לפין הראל) צו מניעה זמני נגד הבנק, למרות שסלימאן לא התייצב לדיון, שלפיו נאסר על הבנק להמשיך בהליכי מימוש המשכנתא עד למתן החלטה אחרת. ביום 21.4.2010 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי צו המניעה הזמני ייוותר על כנו. בהחלטתו נקבע, כי אמנם נפל שיהוי ניכר בהגשת התביעה ובבקשה למתן צו מניעה זמני, אך יש לשמור על המצב כפי שהוא עד שיתברר נושא תום-ליבו של המבקש וידיעתו על אודות המשכנתא בגין ההלוואה שנטל המשיב מהבנק. עוד נקבע כי לא ברור מה היה מחליט ראש ההוצאה לפועל אילו הובא בפניו ההסכם שחייב את המשיב.

 פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.             הבנק הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט ראה לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. לגופו של עניין, נקבע כי תנאי ראשון למתן סעד של צו מניעה זמני הוא שהמבקש הראה קיומה של עילת תביעה המבוססת על זכות שקנויה לו (רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבניין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730 (1995)). עוד צוין כי במשך כ-19 שנים נמנע המבקש מלרשום את ההעברה במתנה או כל העברה אחרת בגינה בלשכת רישום המקרקעין ולא דיווח לרשות כלשהי על המתנה. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בעסקאות נוגדות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) ומשכך, חלה על בעל העסקה הראשונה חובת תום-לב כלפי בעל העסקה השנייה (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל בע"מ, פ"ד נז(2) 385, 404-403 (2003)). עוד נקבע כי על בית המשפט לבחון את קיומה של חובת תום-הלב גם אם העסקה השנייה לא נסתיימה ברישום, שכן אפשר שבנסיבות מסוימות תופר חובה זו אם בעל העסקה הראשונה לא רשם הערת אזהרה הגם שיכול היה לעשות כן ואי הרישום עשוי להביא לכך שזכותו לאכיפת העסקה הראשונה לא תעמוד עוד. כמו-כן, נקבע כי גם התחייבות ליתן מתנה במקרקעין מהווה התחייבות לעסקת מקרקעין כמשמעותה בסעיף 9 לחוק המקרקעין, ואולם הציפיות וההסתמכות של מקבל המתנה בעלות משקל קטן יותר לעומת אלו של זה אשר התקשר בחוזה (ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב(5) 797, 813 (1999)). נקודת המוצא בתחרות שבין מקבל המתנה לבין הנושה תהיה בהעדפת האחרון על פני הראשון, כאשר הבחינה העיקרית תהיה שאלת תום-הלב של נותן המתנה ושל המקבל, כך שלא תהיה בהענקת המתנה כוונה להבריח רכוש. בנוסף, ייבחן תום ליבו של הנושה ומידת ידיעתו על ההתחייבות ליתן מתנה. בצד האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי לפי הוראות סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, כל עוד לא הושלמה עסקת המתנה ברישום, רשאי נותן המתנה לחזור בו ממנה. בנסיבות אלה, כל עוד חשוף מקבל המתנה לחזרה ממנה ולמרות זאת אין הוא פועל לרישומה, יש בכך שיקול נוסף להעדפת בעל העסקה השנייה בזמן.

4.             בהתייחסו למקרה דנן, קבע בית המשפט המחוזי כי האמור לעיל נכון מקל וחומר כשמדובר בהתחייבות ליתן מתנה, שבגדרה נמנע המשיב, נותן המתנה, מלהציג לבנק במרמה כי נתן את חלק המקרקעין המשמש לו כמשכון במתנה למבקש, וזאת מבלי שנרשמה הערת אזהרה בגין המתנה. נקבע כי בנסיבות העניין, ההגנה על אינטרס ההסתמכות של הבנק גוברת על האינטרס של המשיב ושל המבקש, שנמנע מטעמיו לרשום הערה כלשהי על המתנה, וזאת אף בהנחה כי דבריו של האחרון יוכחו במשפט. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי קבע כי אפילו לא ידע המבקש על רישום המשכנתא בגין ההלוואה שנטל המשיב, הרי שאין חשיבות לידיעתו או לאי ידיעתו באשר לכך, שכן חוסר תום-ליבו מתבטא בכך שלא דאג לזכויותיהם של מתקשרים פוטנציאליים, כאשר מחדלו באי רישום המקרקעין ולכל הפחות באי רישום הערת אזהרה עלול לגרום להם לנזקים, כפי שאכן קרה במקרה דנן כלפי הבנק. בנוסף, צוין כי בניגוד לקביעת בית המשפט לענייני משפחה, ביתו של המבקש אינו נמצא על חלקו של המשיב, וכל שמדובר בו הוא שימוש שעושה המבקש בחלק האמור כבחצר, ומשכך לא מדובר בפינוי אדם ומשפחתו מדירת מגוריהם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי יש ממש בעמדת הבנק שלפיה גם אם נכונה טענת המבקש כי המשיב התחייב כלפיו להודיע לו או לאחיו על כל שינוי בזכויות, אין לכך כל משמעות, שכן המבקש לא ביצע רישום של המתנה, בין בדרך של רישום מלא ובין בהערת אזהרה. בנסיבות אלה  נקבע, כי המבקש לא הוכיח קיומה של עילת תביעה המבוססת על זכות שקנויה לו, ולכן אין מקום ליתן לו סעד זמני. לפי קביעת בית המשפט, השיהוי ברישום הערת האזהרה והשיהוי באי הגשת התביעה אך מחזקים מסקנה זו. נוכח האמור לעיל, הורה בית המשפט המחוזי כי הבנק יוכל להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל למימוש המשכנתא והמבקש חויב בתשלום הוצאות הבנק בסך של 10,000 ש"ח.

טיעוני בקשת רשות הערעור

5.             לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הוא לא הראה עילת תביעה לכאורה. זאת, שכן חלק מטענותיו הן טענות עובדתיות שראוי היה לבררן במסגרת התביעה עצמה. כמו-כן, שגה בית המשפט בקובעו כי הוא השתהה ברישום הערת אזהרה ובאי הגשת התביעה. לדבריו, הוא סבר בתום-לב כי די היה בהסכם שנחתם בפני עורך הדין כדי להבטיח את זכויותיו. בצד האמור טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי שגה כשהתעלם מטענתו כי יש לשמור על המצב הקיים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לכיוונו, שכן ביטול צו המניעה מייתר את הדיון בתביעה וגורם לו לנזק בלתי הפיך בעוד לבנק נגרם נזק מזערי בלבד. בנוסף, שגה בית המשפט המחוזי כשלא שקל להבחין בין החלק שבבעלות המשיב ובשימושו לבין החלק אשר במחלוקת שלגביו טוען המבקש לבעלות, שכן מכירת חלקו של המשיב היתה מביאה לכל הפחות לסילוק חלק ניכר מהחוב. כמו-כן, שגה בית המשפט המחוזי משלא התייחס בהחלטתו לכך שבא-כוחו של המשיב לא דיווח לראש ההוצאה לפועל כי על החלקה קיימים מבני מגורים והגיש הערכת שמאי המתייחסת לחלקה ריקה. לגישת המבקש, אמנם לא מתעוררת במקרה דנן שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, אך יש ליתן לו רשות ערעור על מנת למנוע עיוות דין ובשל הפגם חמור שנפל בהליכים הדיוניים.

דיון והכרעה

6.             לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תגובות המשיבים. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

7.             בבקשה שלפניי לא מתעוררת שאלה מעין זו ואף המבקש עצמו אינו טוען כי המקרה דנן נופל לגדר המקרים החריגים שבהם יש ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כמו-כן, אין ממש בטענת המבקש כי המקרה דנן מצדיק מתן רשות ערעור כאמור מחמת עיוות דין, שכן מאז שקיבל המבקש, לטענתו, את חלק המקרקעין במתנה מהמשיב בשנת 1991, הוא נמנע במשך כ-19 שנים מלרשום את ההעברה במתנה או מלרשום הערת אזהרה בגינה בלשכת רישום המקרקעין ואף לא דיווח עליה לשום רשות. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענתו כי לא השתהה ברישום הערת האזהרה ובהגשת התביעה, אך מהטעם שסבר בתום-לב כי די היה בהסכם שנחתם בפני עורך הדין כדי להבטיח את זכויותיו. מעבר לכך, אין גם ממש בטענת המבקש כי "נפל פגם חמור בהליכים".עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מעלה כי מדובר בהחלטה מנומקת, מפורטת ומבוססת כדבעי. בית המשפט המחוזי התייחס לטענותיו של המבקש וקבע כי אף אם יניח כי טענותיו העובדתיות נכונות, אין בהן כדי להועיל לו בשל מחדליו האמורים לעיל. בנוסף, בית המשפט המחוזי לא התעלם מהתשתית הנורמטיבית הדרושה לענין הכרעה בסעדים זמניים, וקבע - בגדר כללים אלה - כי משלא הוכח לכאורה קיומה של עילת תביעה, אין מקום למתן סעד זמני.

8.             משכך, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏י"ז בתמוז התשע"א (‏19.7.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    נב